התובענה הייצוגית – ובשנים האחרונות גם אחותה "הנגזרת", שתיהן סוגי הליכים המנוהלים באמצעות "נציג" – היא אולי התופעה המשפטית הדרמטית ביותר בשדה המשפט האזרחי בעשור החולף. היצור המשפטי הזה – בן חורג וחריג לשיטה האדברסרית – "נולד" בפסיקה בשנות השישים; התגלגל לתקנה 29 לתקסד"א; משם לסעיפים פרטיקולריים במספר חוקים צרכניים בשנות ה-90 ;עד שנחקק לכבודו חוק תובענות ייצוגיות, לפני קצת יותר מעשור )ב-2006 ,)שהתיימר להסדיר באופן מלא את תוכנו ואת תוכנת ההפעלה שלו.

חוק תובענות ייצוגיות הפך את התובענה הייצוגית מכלי משפטי מצומצם יחסית לתופעה ששטפה את השוק - המשפטי והמסחרי. תופעה שהיא בראש וראשונה משפטית, אך לא פחות מכך גם כלכלית, חברתית ואפילו תרבותית. בעשור האחרון, שהוא עיקרה של התקופה שלאחר חקיקת החוק, הגיעה התובענה הייצוגית לשיא פריחתה. מכ-300 הליכים שנפתחו בשנת 2009 ,לשיא של כ-500,1 הליכים בעיצומו של העשור )בשנת 2016 ,)וקרוב ל-000,11 הליכים בעשור כולו.

גם מבחינת התוכן המהותי העשירה הפלטפורמה הייצוגית את היוריספרודנציה בעשור האחרון, בסוגיות מהותיות רבות שמעבר להיבטים הדיוניים של ההליך הייצוגי )שגם הוא כידוע עולם תוכן מאתגר בזכות עצמו(. כך בתחילת העשור זכור פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין תנובה )פרשת הסיליקון בחלב(, שעסק בין היתר בסוגיית הפגיעה באוטונומיה של הרצון, ובהמשך פסק הדין בעניין פריניר שהוסיף על סוגיה זו; פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מכתשים אגן )פרשת כמצ'יינה(, בעניין חובות אמון והגינות של נושאי משרה כלפי בעלי מניות מיעוט; פסק הדין המחוזי בעניין גוטליב נ' איילון )נגזרת(, שקלט למשפט הישראלי את ועדת התביעות הבלתי תלויה; פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת תחנת רדיו קול ברמה, בעניין מדיניות שלא להשמיע נשים בשידוריה; ההחלטה בעניין יסעור נ' אגד, שעסקה ב"קו המהדרין", שבו ננקטה הפרדה בין נשים לגברים; פסקי דינו של העליון בפרשת ורדינקוב )נגזרת(, שעסק בין היתר בעניין קליטת כלל שיקול הדעת העסקי למשפט הישראלי, ובפרשת מנשה )נגזרת(, בעניין החלת כלל זה על החלטת החברה אם להגיש תביעה; פסק הדין צמח נ' אל על, שהוכרע בסופו של יום בדיון נוסף בהרכב מורחב, בעניין זכות הביטול הצרכנית; ולאחרונה פסק הדין בפרשת זליגמן נ' הפניקס, בעניין המשקל שיש לתת לעמדתו של המאסדר בהליכים משפטיים )מצוי כעת בדיון נוסף בהרכב מורחב(. לאלו ניתן להוסיף - בהיבטים הנוגעים למכשיר התובענה הייצוגית עצמו – גם את פסק דינו של העליון בפרשת סונול, לעניין הסתלקויות מתוגמלות; פסק הדין של העליון בעניין פייסבוק, על השלכתה של תניית שיפוט זר על ניהול תביעה ייצוגית; ופסק דינו של העליון בפרשת קורל תל, בעניין הודעה לצד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית.

אלו היו כמה דוגמאות ליבול משפטי עצום. ישנן סיבות טובות לכך שהלכות משפטיות מהותיות ומשמעותיות ניתנות בתוך העולם הייצוגי )או הנגזר(, ומשליכות על המשפט הפרטי- מסחרי כולו. ראשית, משום שחוק תובענות ייצוגיות מחיל את הפלטפורמה הייצוגית על מניפה רחבה של תחומי המשפט האזרחי-כלכלי-חברתי: דיני צרכנות, דיני ביטוח, דיני גמל ופנסיה, דיני בנקאות, דיני תחרות, דיני ניירות ערך, מפגעים סביבתיים, דיני עבודה, ומגוון דינים סוציאליים בענייני אפליה, נגישות, ספאם ואף עילות מסוימות נגד רשויות. שנית, מוסד התובענה הייצוגית הפך על ראשה את פירמידת התביעות של תאגידים רבים, מבחינת הסיכון והחשיפה הכספיים. נושאים שהיו בעבר מושא לתביעה שנסגרה בפשרת מסדרון בבית המשפט לתביעות קטנות, הפכו לתביעות של עשרות ומאות מיליוני שקלים, המעסיקות מנכ"לים ודירקטוריונים. חשיפה לסיכון כידוע גוררת הקצאת משאבים, המשליכה על איכות ועומק הטיפול. גם המערכת המשפטית הקצתה לתחומים הללו שופטים מנוסים ומיומנים. כך הפכו נושאים משפטיים רבים, שנזנחו והוזנחו משך שנים, למוקד לטיפול ותשומת לב, שהעשירו ופיתחו את המשפט האזרחי. אין זה מפתיע שלא מעט מנושאים אלה הגיעו לדיון נוסף בהרכבים מורחבים.

מגמת ירידה במספר ההליכים

מאז השיא בשנת 2016 מסתמנת ירידה ברורה במספר ההליכים )מכ-500,1 בשנת 2016 לכ-250,1 בשנת 2018 , ותחזית לכ-000,1 בשנת 2019 .)שתי סיבות עיקריות לכך. האחת נעוצה בהלכת סונול ובתיקון 10 לחוק, שני מהלכים שצמצמו באופן משמעותי את תופעת "ההסתלקות המתוגמלת" וכפועל יוצא את התמריץ להגיש "תביעות תיקון". תביעות אלה – שהוגשו באופן סדרתי ורחב היקף בעיקר בתחום המזון ודיני הסימון – הסתיימו בדרך כלל בתיקון )חיובי( של המצב הקיים תמורת תשלום של עשרות אלפי שקלים לתובע הייצוגי ובא כוחו, והיו ביטוי מובהק לאכיפה פרטית בנושאים הנעדרים תמריץ כלכלי )משום שלא גרמו בדרך כלל נזק ולכן לא כרוכים בפיצוי לקבוצה(. הסיבה השנייה היא השתת אגרת בית משפט על הליכים ייצוגיים החל ממאי 2018( 000,8 ש"ח בשלום; 000,16 ש"ח במחוזי(.

לקראת העשור הבא, יש לקוות שאכן יצומצמו תובענות הסרק )זו הייתה המטרה העיקרית בהשתת האגרה(, אך לא אלו שמגשימות את המטרות שמנה המחוקק בסעיף 1 לחוק: מימוש זכות הגישה לבית המשפט, בעיקר לאלו המתקשים בכך )הן בשל נזק אישי קטנטן והן מסיבות אחרות(; מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין, ולמעשה "העברת עושר" מן התאגידים לציבור )על פי פרסומים שונים, מדובר בכ-2 מיליארד ש"ח מאז חקיקת החוק, משך 12 שנים. סכום מאכזב בעליל(; אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו )תכלית שבאופן מבני איננה מתקיימת בתביעות השבה - שהן מרבית התביעות, ובשונה מתביעות פיצוי – אך על כך בפעם אחרת(; וניהול יעיל והוגן של תביעות. בצדק פטר המחוקק מאגרה תובענות בנושאים של אפליה, מפגעים סביבתיים ונגישות. אפשר שבעשור הבא יגבר השימוש בכלי הזה לאחת ממטרותיו החשובות: אכיפת אינטרסים ציבוריים וקהילתיים, גם כשאין בצדם סעד כספי.

The content of this article is intended to provide a general guide to the subject matter. Specialist advice should be sought about your specific circumstances.